את טקס החינה היהודי המסורתי נהגו לערוך לנשים ולגברים בנפרד. בחלק מעדות המזרח נוהגת משפחת החתן להביא לבית הכלה כמה ימים לפני החתונה עלים מיוחדים שאחרי שטוחנים אותם אפשר לצבוע בהם את הידיים והרגלים של הכלה. בטקס החתן והכלה נהגו ללבוש בגדים מפוארים, משובצים בזהב, שעברו בירושה במשפחותיהם. בטקס שנערך לכבוד החתן השתתפו קרוביו וחבריו, ובטקס שנערך לכבוד הכלה השתתפו קרובותיה וחברותיה. במהלך הטקס נמרחה החינה על כפות ידי המשתתפים ולעתים גם על כפות רגליהם. כיום טקס החינה נערך לעתים קרובות לחתן ולכלה יחד. ישנן אינספור וריאציות של טקסי חינה. הטקס משתנה מעדה לעדה בהתאם למיקומה הגאוגרפי, ולכל עדה טקס חינה הייחודי רק לה. כיום, טקס החינה מקובל מאוד גם בקרב עדות המזרח עדות צפון אפריקה ומזרח אסיה. בחלק מן העדות מקובל אף שהכלה מושחת את שיערה בתערובת החינה במגעו עם השיער, הופך גם הוא לגוון נחושתי. החינה תורמת לחיזוק שורשי השיער ומונעת את נשירתו.
טקס החינה המוסלמי המסורתי נערך אף הוא לנשים ולגברים לחוד. אולם כיום הטקס נערך לעתים בחברה מעורבת, אם מוזמנים אליו בני משפחה בלבד. הנשים שמכינות את החינה ועורכות את הטקס לכלה ולחתן חייבות להיות נשים פוריות – מתוך תקווה שפוריותן תוקרן אל הזוג הצעיר. מריחת החינה על ידיה של הכלה מסמלת פוריות - תקווה להיריון וללידה. מריחת החינה על ידיהן של חברותיה של הכלה מסמלת את תקוותן להינשא בקרוב. ומריחה על ידיהן של נשים נשואות מסמלת הזדהות עם הכלה ותמיכה בה. טקסי החינה למיניהם החלו עוד מימי קדם. ראשיתם, בשבטים האפריקאים הקדומים
